לכבוד חג הגאולה
י"ט כסלו
האם דין 'כתיבה תמה'
בפרטי צורת האות הוא דין תורה
א) דין "כתיבה תמה" בצורת האותיות הוא
דין תורה, כן פשטות הפוסקים האחרונים. [ראה משנת סופרים בסופו דהיקף גויל משום
כ"ת מדין תורה, וכן פשטות דעתו בנוגע לצורת האותיות כמו שכתב באות כ"ף.
וראה שו"ע רבינו סי' לב סעיף י דילפינן כתיבה תמה בס"ת בגז"ש
מתפלין ומזוזה, משמע שהוא גזרה שוה גמורה ודין תורה, ובסו"ס לו לענין תגין כתב
שראוי להחמיר כסברת ר"ת דתגין מעכבין "להחמיר בשל תורה", ותגין חובתן
משום כתיבה תמה כמבואר בדבריו סי' לב סעיף ה. וכן פירש בכוונת שוע"ר במשנת
הסופר סי' ה' ס"ק קפח].
וכתב במשנת סופרים
אות כ"ף "ואם עשה לה זוית מאחוריה למעלה או למטה פסולה [פמ"ג] ויש
מקילין ביש לה זוית מלמעלה כיון שהיא עגולה למטה, וכיון שהוא מילתא דאורייתא
צריך להחמיר כדעה הראשונה דפסולה". סברת המשנ"ס דכתיבה תמה בפרטי צורת
האות הוא מדאורייתא, ולכן בספק שינוי צורת האות [כגון בכ"ף] יש להחמיר ולפסול
משום ספיקא דאורייתא. [ועד"ז כתב הביאור הלכה באות ט' דצורת האות הוא מילתא
דאורייתא, ולכן צריך להחמיר. משמע כוונתו, דספיקא דאורייתא לחומרא. וכ"כ סברא
זו דצורת האות הוא ד"ת, בשו"ת ערוגת הבשם או"ח סי' ח]. משמעות
דבריו דפרטי כתיבה תמה של צורת האות, כגון החילוק הפרטי בין בי"ת לכ"ף
אם הוא זוית או עיגול שלמעלה או שלמטה, הוא דין תורה.
אמנם בשו"ת
לבושי מרדכי (יו"ד ח"א סי' קפז) כתב, דהגם שכ"ת דין תורה
מהלל"מ, מ"מ לא נודע איזה פרטים הן מן התורה שמעכבות, ומי יאמר דזוית
כזו או אחרת הן שינוי צורתה מדין תורה, ולכן מהני שאל"ת בספקות שבאות שמא
נדמו לאחרת.
נראה לי פירוש סברת
הלבושי מרדכי, דאע"פ שעצם דין כ"ת הוא דאורייתא, אך פרטי צורת האותיות
אינם מוכרחים להיות בעצמם מדאורייתא, אלא נמסר לחכמים [או למנהג] שיקבע חילוק
מובהק בין האותיות, אבל מן התורה אין קביעה מוחלטת בפרטי צורת האות [למשל
בכ"ף איזה עיגול מעכב בה].
ואפשר [בדוחק] לפרש
דגם סברת המשנ"ס כן, לא שהפרט עצמו בצורת האות נאמר מן התורה, אלא אע"פ
שפרטים מעין אלו הן ע"פ דעת חכמים, מ"מ תוקף הדבר כדין תורה, כי מקור הדין
של כ"ת הוא דאורייתא, לכן גם הפרטים נחשבים לדין תורה.
ב) ונראה שזה ב' הסברות בתרומת הדשן (סי' רל, רלו)
בביאור טעם פיסול נפסקים [כגון יו"ד האל"ף שאינו מחובר לגוף האל"ף],
א. משום שכל שינוי מאמיתת תמונתה מסיני הרי זה פסול (ועי' בשו"ת צמח צדק
או"ח סי יח אות ה, משמע לפי סברא זו דכל פרט בצורת האותיות המבוארת בתלמוד,
הוי קבלה ומסורה מסיני, ולכן מעכב). ב. משום חסרון כתיבה תמה, דפסוקה לא הוי תמה.
אבל אין פסול מה שמשנה מהמבואר בתלמוד בצורת האות [וכסברא זו האחרונה פסק רבינו
בשו"ע ר"ס לו, דגם צורה המבוארת אינו מעכב, כל עוד שלא שינה לגמרי בצורת
האות].
לסברא הראשונה של
תרומת הדשן יש פרטים באות שהן הלכה למשה מסיני מה"ת ומעכבות, כמשמעות סברת המשנ"ס.
ולסברא השניה אין פרטים בצורת האות מהלכה למ"ס, אלא הפרטים הן תקנת חז"ל
לבאר דין כתיבה תמה, וכפי שיתבאר. ונראה שרבינו פסק להלכה כסברא השניה כנ"ל.
ג) וכן נראה עיקר דהפרטים בכל אות, מה נחשב "תמה"
או לא [כגון עקב הבי"ת ועיגול הכ"ף, ושיפוע רגל הדלי"ת] נמסר
לחכמים שיקבעום מהו 'תמה', אך אינם מן התורה עצמה [שנאמרו למשה מסיני, ועל כן יהיו
לעיכובא]. מדין תורה הכתב צ"ל תמה, כלומר כתב ברור, אך מה הן ההגדרות הפרטיות
ל'תמה' שבכל אות לא נאמר, אלא נמסר לחכמים וכו'.
ואביא כמה ראיות
לכך.
ד) פשטות לשון הרמב"ם הל' תפלין סוף פ"א "אין כותבין תפילין ומזוזה אלא בכתב אשורית .. וצריך להזהר
בכתיבתן כדי שלא תדבק אות באות שכל אות שאין העור מקיף לה מארבע רוחותיה פסול. וכל
אות שאין התינוק שאינו לא חכם ולא סכל יכול לקרותה פסול. לפיכך צריך להזהר בצורת
האותיות שלא תדמה היו''ד לוא''ו ולא וא''ו ליו''ד, ולא כ''ף לבי''ת ולא בי''ת
לכ''ף, ולא דל''ת לרי''ש ולא רי''ש לדל''ת, וכן כל כיוצא בזה עד שירוץ כל הקורא
בהן".
הרמב"ם
מלמד את שתי ההלכות הנלמדות בגמרא [מנחות כט] מדין "כתיבה תמה", היקף
גויל וצורת האות [שלא יחסר קוצו של אות]. ומהברייתא בשבת דף קג "וכתב תם שלא
יכתוב אלפין עיינין וכו" לא העתיק הרמב"ם אלא ג' דוגמאות מתוך עשרה, (וגם
באותן ג' לא פירט כלל מהו ההבדל שיש להקפיד, למשל בב' וכ' מהו החילוק המדויק שבהן המעכב],
וסיום לשונו "וכן כל כיוצא בזה" מבואר שהן דוגמאות לבד, כלומר, צריך
שהכתב יהא קרי ביותר ולא יתבלבל בה הקורא, וזהו דין כתיבה תמה.
פשט
לשונו מורה
שאין שום קפידא מהדין בפרטי צורה מיוחדת לאות [לא מדין תורה ולא מד"ס], רק דין
"כתיבה תמה" היא, שתהא כל אות ניכרת לעצמה ולא תידמה בשום אופן לאות
אחרת.
ה) וכן פשוט בלשון תשובת הרא"ש [המובא בטור
יורה דעה סי' רעד] "צורת האותיות אינן שוות בכל המדינות, הרבה משונה כתב
ארצנו [אשכנז] מכתב הארץ הזאת [ספרד] ואין פסול בזה השינוי רק שלא יעשה ההי"ן
חתי"ן ביתי"ן כפי"ן כמו שמפורש בגמרא".
ו) וכן מבואר במרדכי [הלכות קטנות פ' הקומץ, ומבואר
בביאור הגר"א סימן לב סע' יח, וכתב דפשטא דסוגיין דמנחות כט כמרדכי] דשתי
חילוקים בין ה"א לחי"ת, מה שחטרי לגגיה דחי"ת ומה שתלי לכרעיה
דה"א, ומדינא בחד מהם סגי לחלק בין האותיות. כלומר, דכל חילוק ברור בין
ה"א לחי"ת יתקבל על פי הדין, כגון שבחי"ת חטרי לגגיה, ואילו בה"א
אע"פ שרגל שמאל דבוק לגגו, אך אין בו חטירת הגג, ממילא ניכר היטב החילוק
ביניהם. או שיתלה רגל שמאל של הה"א ואילו רגל שמאל של חי"ת ידביק למעלה
לגג, גם אם לא יחטור גג החי"ת. באחד משתי אופנים אלו יש חילוק ברור, ויכול
הסופר לעשות או חילוק זה או זה משורת הדין [רק דנתקבל מאוחר יותר בדורות הראשונים,
החילוק הברור דתלי לכרעיה דה"א כחילוק מעכב ע"פ מנהג ופסק הרבנים אחר
זמן התלמוד. אבל המנהג לכתחלה גם בזמן הגמרא של ספרי דווקני היתה לעשות ב'
החילוקים, אך מעולם לא נתקבל ששתי החילוקים יחד מעכבות].
ונראה לי שעצם צורת
החי"ת המקובלת היום להלכה היא דוגמא ברורה לנושא, דאם היתה צורה מיוחדת מדין
התורה לאות חי"ת, היה בלתי אפשרי שתהא גם חי"ת דרש"י וגם
חי"ת דר"ת, כי בודאי כל אחת מהן היא שינוי משמעותי לגבי הצורה השניה, והיתה צורה
אחת מהן פסולה לגמרי. ואיך נפסק להלכה בכל הפוסקים ששתיהן כשרות.
אלא על כרחך מנהג
כתיבת החי"ת בגג כזה או אחרת אינו מעכב כלל בצורת האות מדין כ"ת
דאורייתא, כל עוד שהיא אות ברורה ותמה ביחס לה"א, כמו שכ' הרא"ש בתשובה
הנ"ל "רק שלא יעשה ההי"ן חתי"ן" כלומר שיהא הבדל ניכר וברור
בצורתם. והיות שמעולם לא נקבע הלכה ופסק או מנהג קבוע בצורת החי"ת [לומר שכל
המשנה מכך פסול], נשארו שתי החיתי"ן בחזקת כשרות.
ז) וכן נראה ביאור פסק המגן אברהם (סי' לב ס"ק
לג) ושוע"ר (שם סעיף לז), דאות ה"א שרגל שמאל עומדת באמצע הגג ולא בצד
שמאל פסולה, ומ"מ בדיעבד [בשעת הדחק] כדי שלא לפסול תפלין יש להכשיר "מאחר
שלא הוזכר זה בתלמוד".
אם זה היה שינוי
מעצם תמונת הה"א המסורה מסיני לא היה בכוחינו להכשיר כלל אפילו בשעת הדחק,
אלא על כרחך דאע"פ שזה שינוי משמעותי מצורת האות ה"א, כמו שכתב הברוך
שאמר (קובץ ספרי סת"ם עמ' צז, דנלמד מהיקש הגיוני "שלא יעשה ההי"ן
חיתי"ן") [שהביא המג"א] מ"מ היות שגם כאשר הרגל עומדת באמצעה
עדיין תינוק מכירה א"א לפסלה, כי אין פרטי צורת האות מעכבין, אא"כ נאמרו
בגמרא לעיכובא מדין התלמוד.
ראה גם מה שכ' ברוך
שאמר (קובץ ספרי סת"ם, עמ' קיז) בשם רבי טודרוס הלוי בצורת הלמ"ד דנשתנה
מכפי המסורה האמיתית. ומשם מובן כנ"ל שיש כח במנהג לשנות צורת האות.
ח) ובזה מוסבר יפה שיטת המקדש מעט בצורת האות כ"ף,
שמכשיר כ"ף עם זוית למטה ועגולה למעלה (אם תינוק מכירה) וכן מכשיר בזוית
למעלה ועגולה למטה [וכתב דאפשר דלא בעי תינוק, ועכ"פ פשוט דבשאלת תינוק כשר].
כלומר, כל כ"ף שתהא עגולה מאיזה צד, אם תינוק מכירה כשרה.
ומבואר שיטתו
בגדולי הקדש (כלל טו אות כו) דאין עיגול מסויים המעכב בכ"ף, אלא כללות צורתה
שאינה נדמית לבי"ת, כי הבי"ת יש לה עקב, והכ"ף אין בה עקב, וכל
שתהא הכ"ף עגולה מאיזה צד שאפשר לראותה ככ"ף, כשרה מן הדין. כלומר, אין
פרט מסויים בכ"ף המכריח צורתה, גם לא מדין הגמרא. אלא תמונתה הכללית שנראית
עגולה ובשלילת התדמותה לבי"ת, אבל אין לה מצד עצמה פרט מסויים המעכב בצורתה.
ט) ויש לכאורה להשוות 'כתיבה תמה' בפרטי האותיות, לדין
'לקיחה תמה' באתרוג, שנחלקו בה הראשונים [ראה שוע"ר סי' תרמח סעיף יב] האם
פסולי חסר הן פסולי תורה או מד"ס, ונפק"מ בספיקן. וטעם הסוברים שהפסול מד"ס,
יש לומר דאע"פ שמבואר בתורה ולקחתם שתהא לקיחה תמה, מ"מ פרטי 'תמה'
נחשבים מדרבנן שתלוי בהחלטת חכמים, ולכן בספק אצל החכמים לא פסלוהו. ומסיק רבינו
שם דטוב להחמיר.
י) אמנם יש להעיר מדין רצועה שנקרעה ותפרה שפסולה
משום שאינה קשר תם, המבואר בשו"ע סי' לג. וכ' בשוע"ר (סו"ס לג) "יש
להחמיר (בשל תורה)". והניח רבינו "של תורה" בסוגריים, דלכאורה
היינו כעין בעיה דידן בכתיבה תמה, דרק עצם הגדר והדין נאמרו מדין תורה, אך לא פרטי
ההגדרה. וכן בקשירה תמה, לא נאמרו מסיני הפרטים הללו, מה נחשב תמה בקשר, אלא
דהתורה לימדה שהקשר יהא תם, ומסרה דבר זה לחכמים לקבוע מהו תמה בקשר ומה לא. א"כ
למה חושש רבינו לה כדין תורה. וראה במשנה ברורה (סי' לג ס"ק כו) כתב בפשיטות
שהוא מדין תורה ממש [וי"ל דאזיל לשיטתו בביאור הלכה אות כ"ף בגדר
כתיבה תמה שהוא מד"ת ממש, הנזכר בריש דברינו]. אבל ממה שהניח רבינו בסוגרים משמע שיש ספק בדין
זה.
וכן יש להעיר ממה
שכ' רבינו [בסו"ס לו] בנוגע לתגין דיש להחמיר בשל תורה, דהרי דין התגין מכתיבה
תמה כנ"ל. ונתבאר לעיל סברת רבינו דפרטי צורת האותיות אינן ד"ת ממש,
וא"כ למה חושש לסברת ר"ת דהתגין מעכבין [ושהן מדאורייתא], וכתב שבשל
תורה יש להחמיר.
יא) ונראה לחלק דהיכא דנזכר הפיסול בתלמוד מפורש
[כגון ברצועה שנפסקה וקשרה דפסולה כי אינה תמה, וכן דין התגין מבוארת בתלמוד מנחות
כט ע"ב שהקב"ה הראה למשה התגין, ואמר
רבא שבעה אותיות צריכות שלשה זיונין ואלו הן שעטנ''ז ג''ץ, ולשון
"צריך" יש לפרש לעיכובא] דמכיון שיש מקצת סברות אצל הראשונים שהוא דין
תורה [כעין סברא הראשונה של תרומת הדשן, וע"ד הסוברים בלקיחה תמה שהן פסולי
תורה], יש להחמיר בדבר המבואר בתלמוד לחשוש לסברתם שהוא דין תורה. אבל פרטים שלא
נזכרו בתלמוד [בכלל, או נזכרו אך לא נרמז שום לשון של] לעיכובא, כגון עמידת רגל
שמאל של הה"א שלא נזכר כלל, או נזכרו [כגון שי"ן אחד כרעא, ומ"ם
וסמ"ך בלוחות בנס עומדות] אך לא נרמז שום עיכוב בדבר, אינו מעכב כלל מדין
התלמוד והפוסקים (ואינו נחשב לחשש דאורייתא).
ולפי זה מכל פרטי צורת
האותיות – הדין היחיד המבואר בש"ס דמעכב, הוא דין "קוצו של יו"ד"
שפי' ר"ת דהיינו קוץ שמאל, ולדין זה בלבד יש לחשוש לו כדין תורה. אבל שום פרט
אחר בצורת האות, לא נזכר בתלמוד כעיכוב (ועל כן אין דינו ד"ת, אלא רק
ד"ס).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה