במאמר הקודם פסול משום שאינה כתיבה תמה נתבאר שבכלל פסולי [שאינו] כתיבה תמה [שנזכרו בברייתא שבת קג], לא רק שינוי גמור של האות [כגון כתב כ"ף במקום בי"ת], אלא גם התדמות של פרט עיקרי באות [כגון זוית ועקב הבי"ת שלמטה] לפרט של אות אחר [עיגול הכ"ף], אף הוא פסול משום שאינו כתיבה תמה.
בברייתא זו נזכרו מספר דוגמאות של חילופי אותיות. א) ביתי"ן כפי"ן דלתי"ן רישי"ן ההי"ן חיתי"ן כו' - שהשינוי הוא בצורת האות. ב) ווי"ן יודי"ן זייני"ן נוני"ן - שהשינוי הוא בשיעור אורך האות.
ויש לברר האם גם פסולי כתיבה תמה מסוג השני - שינוי אורך האות [שיעור האות], יש לפסול גם התדמות לאות המתחלפת, או שמא בשיעור אורך לא שייך התדמות חלקית, אלא או שהיא וי"ו גמורה או שהיא יו"ד גמורה [וכל ספק יבחן ע"י תינוק, איזה אות היא].
ב) נראה לי להוכיח משתי ראיות משו"ע רבינו, שגם בפסול זה של שיעור אורך האות, קיים התדמות לאות בת זוגה הנזכר בברייתא או לאות אחרת, אע"פ שעיקר צורתה קיימת ומתדמה לשניה רק בשינוי השיעור, ובכל זאת פסולה [מדין הברייתא] משום שאינה כתיבה תמה.
ג) הראיה הראשונה:
בסימן לב סעיף כ מבאר רבינו, שאותיות וי"ו זיי"ן ונו"ן פשוטה שהן קצרות אינם נידונים בדין שיעור ירך מלוא אות קטנה הנאמר בה"א וכיוצא בה [דלי"ת רי"ש וכו']. אלא דינם שאלת תינוק.
בסימן לב סעיף כ מבאר רבינו, שאותיות וי"ו זיי"ן ונו"ן פשוטה שהן קצרות אינם נידונים בדין שיעור ירך מלוא אות קטנה הנאמר בה"א וכיוצא בה [דלי"ת רי"ש וכו']. אלא דינם שאלת תינוק.
בגמרא [מנחות כט] נאמרו שתי הלכות:
א) נתקצר ירך הה"א, אם נשתייר בה שיעור כמלוא אות קטנה כשרה. ופירשו רש"י, ספר התרומה, רא"ש ומרדכי, דהיינו שנשתייר בירך שיעור אורך של אות קטנה [כלומר מלוא יו"ד].
ב) נתקצר ירך הוי"ו והיה חשש שמא היא יו"ד, דינה שאלת תינוק. ומבאר המרדכי את החידוש בדין השני שצריך שאל"ת, ולמה לא סגי שיעור מלוא אות קטנה, כבמקרה הראשון. והטעם, כי אות פשוטה [שיש בה רק ירך, ולא כה"א ודל"ת שיש בהם גם גג], אם ישתייר בה רק כמלוא אות קטנה שהיא יו"ד "אין זה וא"ו כלל". כלומר, בוי"ו [והדומה לו] צריך להיות שיעור ירך שלהם, שהירך צ"ל ארוך יותר מהראש, דאחרת חסרה עיקר צורתן. ועיקר צורתן היא שיעור ירך יותר מהראש.
ד) ולמדנו מהדין הכללי של שינוי השיעור ביודי"ן ווי"ן וזייני"ן כנ"ל, זיי"ן שניכרת היטב בראשה שאינה יו"ד, אבל ירכה קצרה כיו"ד בלבד, פסולה מהדין כי אין לה שיעור אות. וכן זיי"ן שניכרת [או אפילו ספק ב]צורתה, אבל ירכה ארוכה כשיעור נו"ן פשוטה, פסולה ולא מהני שאלת תינוק.
וכן יו"ד שניכרת היטיב צורתה בראשה וקוציה, אבל ירכה ארוכה יותר מראשה [כגון שהירך כפופה היטיב לפניה שנראית כעין יו"ד ארוכה] היא פסולה משום שנעשית בה שיעור וי"ו.
בכל שלשה מקרים הללו אין לדון בהם דין ספק ושאלת תינוק, ואע"פ שניכר עיקר תארן לעין כל, פסולים משום שינוי בשיעורן.
ה) הראיה השניה:
בנוגע לכ"ף פשוטה שהרחיב גגה עד שנעשית כרי"ש גדולה, מבואר בשו"ע רבינו שתי פסקים. בסי' לב [סעיף כה] פסולה, ובסי' לו שאלת תינוק. וביארתי דין כ"ף פשוטה שמשך גגה דאם גגה ארוכה כשיעור אורך ירכה פסול, ולא מהני תינוק כי יש לה שיעור רי"ש, אבל אם הגג ארוכה פחות מאורך ירכה, מהני שאלת תינוק.
בנוגע לכ"ף פשוטה שהרחיב גגה עד שנעשית כרי"ש גדולה, מבואר בשו"ע רבינו שתי פסקים. בסי' לב [סעיף כה] פסולה, ובסי' לו שאלת תינוק. וביארתי דין כ"ף פשוטה שמשך גגה דאם גגה ארוכה כשיעור אורך ירכה פסול, ולא מהני תינוק כי יש לה שיעור רי"ש, אבל אם הגג ארוכה פחות מאורך ירכה, מהני שאלת תינוק.
הרי שאע"פ שניכרת מחמת דקות הקולמוס וירידת יריכה מהשורה שהיא כ"ף פשוטה, לא תיבחן בקריאת התינוק, כי אין דינה ספק, אלא פסול מהדין כי נעשית כרי"ש. אע"פ שקרוב לומר שגם לרי"ש אינה כשרה, משום שנראית כ"ף פשוטה.
ו) ומכאן אני דן, לדבר שלא נזכר כלל בברייתא. יש שינוי בשיעור רוחב האות שנזכר בפוסקים, והוא פשוט. כגון ווי"ן רישי"ן שהחילוף ביניהם בקיצור או רוחב הגג, וכן זיי"ן שגגה רחבה נעשית כמין דלי"ת, או דלי"ת שגגה קצרה ביותר נעשית כמין זיי"ן.
גם במקרים הללו בהחלט יתכן, שהאות, מצד אחד ניכרת צורתה [והיה סברא לחשוב שתבחן בשאלת תינוק] אבל היות שברור לנו ששיעורה נשתנית [לשיעור אות אחרת], נצטרך לפסול את האות כי אינה תמה, ולא יועיל קריאת התינוק.
אני מודה שהדוגמאות הללו אינן מצויות בספרי הפוסקים בבירור, וממילא צריך שיקול הדעת להחליט [לדוגמא] על זיי"ן שגגה רחב ביותר, או דלי"ת שגגה קצרה ביותר, שאינן שאלת תינוק מספק, אלא פסולים בודאי מן הדין. אבל באתי ללמד שברור לי כי הדין הזה קיים.
לא נראה לי מתאים כלל למה שהצמח צדק פוסק בשו"ת
השבמחק