יום ראשון, 30 בנובמבר 2014

קו"ף הרגל תלוי מחוץ לחלל

לקחתי תמונה זו מהפורום באנגלית, שמה נידון דיו כחול המסומן בחלל הוי"ו - נראה לי שזה כשר למחקו.
אבל שמתי לב שרגלי הקופי"ן כמעט כולה מחוץ לחלל הכ"ף של הקו"ף (רק הנקודה מתחלת בחלל)!!
בתיבה "לרבקה" הבי"ת נכנסת לחלל הרי"ש - לדעת שוע"ר היא פסולה (כי הרי"ש נעשית ה"א).

דיבוק אותיות

 
שתי דיבוקים. נראה לי מותר לגרר את שתיהם, שניכר חילוק בין גג אות האל"ף לאות שלידה. ולא החמרנו בדיבוק עבה אלא אם כל עובי הגג נדבק לגג האחרת ולא ניכר ביניהם.

יום שישי, 28 בנובמבר 2014

תשובת צמח צדק - תיקון יו"ד שחסרה רגל ימין, ואל"ף שנדבקה היו"ד לגגה

תשובת צמח צדק [אורח חיים סימן יז]
תשובה זו דנה בתיקון אותיות שיש בהן פסול משום שאינן כתיבה תמה [יו"ד שחסר לה רגל ימין, נדבקה יו"ד האל"ף כולה לגגה], האם יש בתיקונן פסול שלא כסדרן.
העתקתי עיקר לשון התשובה, וקיצרתי ממנה קצת. והוספתי ביאור בסוגרים בצהוב.

***
א.  בש"ע א"ח סי' ל"ב סעיף כה כל אות שהיא כתובה שלא כתקנה ואין צורתה עליה (ועל כן פסולה) כגון נגע [רגל] האל"ף בגג האל"ף או פני (יו"ד העליונה של) האל"ף בפנים בגג שתחתיה (ונעשה כעין קו משוך בשוה) כו' ואחר שכתב לפניו (כלומר המשיך וכתב אותיות שלאחר האות הפסולה) חזר ותקנה הוי (האותיות שלאחר התיקון) שלא כסדרן ופסולין ..
והגר"א [ביאור הגר"א שם] כתב (על לשון הש"ע הנ"ל) או היתה אות [אחת חלוקה (ונראית כשתי אותיות אחרות)] כו' זהו מן הפסולין דברייתא (שבת קג) שנדמה לאותיות אחרות, וכן ברישא [בשו"ע] נגע רגל [האל"ף] כו' שנשתנה צורת האות (כלומר שיש פיסול נשתנה צורת האות אע"פ שלא נדמית לאחרת, וזהו טעם הפסול של נגע רגל האל"ף בגגה, אע"פ שאינה דומה לאחרת) וכמו שכתב לקמן בש"ע סי' לו ס"א שלא תשתנה [צורת שום אחת מהן] ולא תדמה לאחרת (שתדמה לאות אחרת זה פסול המבואר בברייתא שבת קג שלא יעשה ביתי"ן כפי"ן כו', והפסול הראשון "לא תשתנה צורת שום אחת מהן" פירושו אע"פ שלא תדמה כלל לאחרת, ופסול זה נלמד ממנחות כט קוצו של יו"ד מעכב, אע"פ שבחסרון הקוץ אין היו"ד דומה לאות אחרת – ביאור הגר"א סימן לו) משא"כ בסיפא (של הש"ע סי' לב סעי' כה: אם לא היו מקצת יודי"ן שעל האלפי"ן כו' ותינוק מכירם שאע"פ שכתב לפניהם יכול לחזור ולתקנם, וליכא פסול שלא כסדרן. והטעם מבואר בש"ע משום דצורתן עליהן שהרי תינוק מכירם) עכ"ל. וכ' עוד הגר"א שהוא הדין דמנחות (כח,א) במשנה ואפילו כתב אחד מעכבן ואמרו בגמרא שם לא נצרכה אלא לקוצו של אות. ופרש"י רגל ימינו של יו"ד. (הרי סברת הגר"א דנגע רגל האל"ף לגגה וכו' כל אלו [קוין משוכין בשוה] פסוליהן משום שנשתנו צורתן לגמרי, ולא מהני בהו תיקון שלא כסדרן, ואע"פ שלא נשתנו לצורת אות אחרת).
וקשה (על סברת הגר"א) דהא בב"י כתב בשם הגהות מיימוניות והנה הר"ם פסל לי תפלין בשביל שלא היו מקצת יודי"ן שעל האלפי"ן כו' נוגעים לגוף האות ואמר דלא גרע מקוצו של יו"ד דמעכב ובעינן כתיבה תמה ושלמה ולא שבורה. אכן שוב אמר [הר"ם] שיכול לתקנם רק כשנעשו תחלה דתינוק דלא חכים כו' יכול לקרות אותם, אז יכול לתקן תיקונים אלו וכהאי גוונא (כלומר פסולים קטנים אחרים הדומים לאלו, שפסולם רק משום חסרון כתיבה תמה, אבל תינוק מכירם היטב) אפילו אחר שנכתבו כל הפרשיות ולא הוי שלא כסדרן עכ"ל. וכתב הב"י שכן כתבו מהרי"ק ותה"ד.
ואפשר לומר (הוכחה שתיקוני כתיבה תמה מותרים שלא כסדרן) מדאמר המשנה והגמרא (מנחות הנ"ל) ואפילו כתב אחד מעכבן (ופירשו בגמרא חידוש המשנה "כתב אחד מעכבן" לא נצרכה אלא לקוצו של יו"ד דמעכב), משמע ד(רק חסר הכתב עצמו – כלומר קוצו של יו"ד – מעכב) אבל סדר כתב אחד (הזה – קוצו של יו"ד) אינו מעכב, והיינו אם כתב היו"ד בלא רגל הימני של יו"ד וכתב אותיות אח"כ וחזר ותיקן רגל הימני של היו"ד אינו פוסל משום שלא כסדרן, והיינו אם תינוק יכול לקרות אותו (היו"ד ללא רגל ימין). והיינו דדוקא הקוצו של יו"ד עצמו (אם חסר) מעכב ולא סדר כתיבתו (דאע"פ שנכתב הקוצו של יו"ד לאחר שכתב הלאה, אינו מעכב סדר הכתיבה בכעין חסרון זה), דאם לא כן הוה ליה למימר (היה לו לומר) במשנה ובגמרא רבותא (חידוש) יותר דאפילו סדר כתב קוצו של יו"ד מעכב. והיינו (והטעם) כיון שעיקר האות רובו ככולו נכתב כסדרן וגם תינוק היה יכול לקרותו גם קודם התיקון, לכן נהי דבעי תיקון מ"מ לא חשיב (כתב) שלא כסדרן:

קיצור.  (אם חסר אפילו רגל ימני של יו"ד ותינוק דלא חכם ולא טפש קורא יו"ד וכתב אח"כ אותיות הרבה נהי דצריך תיקון לתקן הרגל הימני של יו"ד, מ"מ לא מיפסלי האותיות משום שלא כסדרן):

ב.  וא"כ קשה דיהיה כמו"כ הדין בנגע רגל האל"ף בגג האל"ף כו' דהענין שנשתנה צורת האות (מצורתו הנכונה, אך לא נדמית לאות אחרת כלל, כפי שביאר הגר"א) דהוה ליה כמו יו"ד שחסרה קוצו של יו"ד יהיה מהני תיקון (להוסיף דיו לעשות ליו"ד האל"ף ראש ניכר, גם אחר שכתב הלאה).
וראיה מתשובות מהרי"ל [לענין דיו שדהה ועיקר רישומו ניכר, וחי"ת שנפרדה מעט החטוטרת, דבשתי התשובות מתיר לתקנם בתפלין ומזוזה ואינו חושש לכתב שלא כסדרן] כמו שכתב מהר"ם (הנ"ל) והתיר לתקן כשלא היו האותיות גופן אחד אלא פרודות, דחשיב (התיקון) כתב כסדרן כיון דתינוק .. קרי ליה, וראייתו מדקאמר אין תולין (אותיות שחסרו) פי' (לתלותן) בין השורות בתפלין ומזוזות (משום שהתליה היא שלא כסדרן), תולין הוא דלא (רק חיסור כל האות והשלמתה נפסלת משום שלא כסדרן) הא כהאי גוונא (שעיקר האות הנקראת לתינוק קיימת, אלא שיש בה פירוד ופסולה משום שאינה כתיבה תמה ושלימה אלא פרודה) שרי (לתקנה אח"כ) וכו' עכ"ל. וא"כ (כמו שהוכיח מהרי"ל לענינים שונים ממהר"ם הנ"ל, דכל שעיקר הכתב קיים והחסרון הוא בתמות ושלימות הכתב בלבד, מותר לתקנם ואין בה פסול שלא כסדרן כי האות היתה נקראת היטיב לתינוק) גם בנגע רגל האל"ף בגג האל"ף כו' שייך לומר כן אע"ג דפסול לגמרי (משום שאין האות כתיבה תמה) מ"מ כי מתקן ליה לא חשיב שלא כסדרן כיון דתינוק קרי ליה:

ג.  ובש"ע אאזמו"ר [אבי אדוני זקני מורי ורבי] הגאון נ"ע [נשמתו עדן] סי' ל"ב סוף סעי' ל' אם לא עשה רגל ימנית של יו"ד אין לה תקנה (אחר שכתב הלאה משום שיהא הכתב שלא כסדרן) כו' וכ' [נראה ט"ס וצ"ל: וק' [וקשה] דהא מהר"ם מדמה יודי"ן שעל האלפי"ן שלא נגעו לחסר רגל ימנית של יו"ד כו' (א"כ דינן שוה גם להתיר תיקונם שלא כסדרן). ובתשובה אחת הארכתי בענין (תוקף הפסול של) שלא כסדרן, ומתוך מה שכתבתי שם (שבצירוף דעות מקילים, יש להקל בתיקון שלא כסדרן, גם כאן) נראה להקל בהדין שחקרתי לעיל סעיף ב' ושהביא [נראה ט"ס וצ"ל: ושהבאתי] עליו ראיות מתשובות מהרי"ל:
***
חידוש וביאור:

א)  ביאור דעת הגר"א. הגאון סובר שיש שתי פסולים שוים, א) נשתנה האות לצורת אות אחרת, ב) נשתנה צורתו אע"פ שאינה דומה לאות אחרת, וכגון חסר קוצו של יו"ד. בשתיהם חומר הפסול שוה ואסור לתקנם שלא כסדרן. ולא התיר [מהר"ם ו]השו"ע סעיף כה לתקן אחר כן, אלא בפירוד [יודי"ן שעל האל"ף מהגוף] בלבד, שהיתה צורת האות ניכרת. אבל נגע יו"ד האל"ף לגג, נחשב אין צורתן ניכרת ואסור לתקנה שלא כסדרן.
ועיין ביאור הגר"א בסימן לו (ד"ה לכך) דנראה מלשונו שם דאף נפסקים פסולות וא"א לתקנם שלא כסדרן [וא"כ יסתור לדבריו הנ"ל בסי' לב סע' כ"ה]. ואפשר לחלק דסובר כפרי מגדים, דרק בפירוד דק שאינו ניכר להדיא התיר בשו"ע [בסי' לב] לתקנם, אך כל שהפירוד ניכר להדיא אע"פ שגם ניכרת היטיב איזו אות היא, מ"מ חשיב פסול ברור ואבדה צורתה, וא"א לתקנה שלא כסדרן.

ב)  וכ' עוד הגר"א שהוא הדין דמנחות (כח,א) במשנה ואפילו כתב אחד מעכבן ואמרו בגמרא שם לא נצרכה אלא לקוצו של אות. ופרש"י רגל ימינו של יו"ד.
צ"ע מה שציין הצמח צדק כאן, לאיזה מקום בביאור הגר"א כיון. ולכאורה כוונתו למה שכתב הגר"א בסי' לב סעיף יח לבאר מקור וטעם הפסול של נגע רגל האל"ף לגג. ושם כתב הגר"א אם נגע [רגל האל"ף כו'] אע"ג דאין נדמה משום זה לאות אחרת יש לומר דהוי שינוי בצורתה וכמש"ל סי' ל"ו ס"א וכמו קוצו של יו"ד לפי' תוס' כט א ד"ה קוצו.
הרי שבשתי המקומות מבאר הגר"א דדין נגע רגל האל"ף כו' הוא דין של שינוי בצורת האות דמעכב, ומקורו מנחות כט קוצו של יו"ד דמעכב.
אך הצ"צ לא העתיק לשון הגר"א, אלא ביארו בלבד. ועוד הוסיף דפירש"י רגל ימין. והרי אדרבה הגר"א כתב לפי' התוס' שפירשו כר"ת דהוא עוקצו של שמאל?
ואפשר דהצ"צ לא נחית לדקדוק הוכחתו של הגר"א ממנחות כט האם הוא על פי פירש"י או פיר"ת, דבכל מקרה מוכח סברת הגר"א דנגע רגל האל"ף וחסר רגל ימין של היו"ד פסולים שוים שאסור לתקנם שלא כסדרן. ומה שמשמע דעתו דאפילו פסול עוקצו של שמאל [פיר"ת] מעכב שלא כסדרן, הניח רבינו, דלא רצה לדון בזה כאן. ודוחק גדול, ואפשר שחסר כאן קצת מלשון תשובת הצ"צ.

ומשמע מהגר"א [הנ"ל בסעיף יח] דגם תיקון קוצו של יו"ד לר"ת שלא כסדרה פסול, שהרי ממנה הוכיח פסול נגע רגל האל"ף, ובסעיף כה מבאר דפסול לתקנה שלא כסדרה. ומשמעות זה, דלא כהסכמת האחרונים [מג"א וט"ז] להתיר לתקנה שלא כסדרה [וכן כנגד משמעות תשובת מהר"ם הנ"ל]. וצ"ע דעת הגאון בזה.
(ואפשר שרבינו הצ"צ סבר דיש טעות הדפוס בביאור הגר"א הנ"ל, וצריך להיות "וכמו קוצו של יו"ד עי' תוס' כט א ד"ה קוצו". ופירושו עיין בתוספות דמה שפירש"י חסר רגל ימין הוא פשיטא דאין כאן צורת אות, ומזה הוכיח הגר"א דודאי הוי פיסול פשוט ולא מהני תיקונו. ובהג"ה זו בלשון ביאור הגר"א, נרויח שלא יחלוק הגאון על כל האחרונים המתירים תיקון עוקץ שמאל שלא כסדרן).
זה ביאור פשטות לשון ביאור הגר"א [בלא לדחוק בכוונתו פירושים אחרים, שאינם משתמעים מלשונו].

ג)  וקשה דהא בב"י כתב בשם הגהות מיימוניות והנה הר"ם פסל לי תפלין כו' ואמר דלא גרע מקוצו של יו"ד דמעכב ובעינן כתיבה תמה ושלמה ולא שבורה. אכן שוב אמר [הר"ם] שיכול לתקנם רק כשנעשו תחלה דתינוק כו' יכול לקרות אותם, אז יכול לתקן תיקונים אלו וכהאי גוונא .. ולא הוי שלא כסדרן עכ"ל.
הצ"צ מדקדק בסברת מהר"ם דכל פסולי כתיבה תמה מותרים לתקנם שלא כסדרן, מאחר שהיו ניכרים היטב לתינוק. כלומר, יש לחלק בין שתי הפסולים שביאר הגר"א, פסול נשתנה צורת האות לאחרת [או אבדה צורת אות לגמרי שלא תיקרא כל עיקר] בזה לא מהני תיקון משום שלא היתה כתב כלל ואחר שנתיקנה הרי הכתב שלכס"ד. אך פסול השני [נגע רגל האל"ף בגג] קל מזה, ופסולו רק משום שאינה כתיבה תמה ושלימה, כגון נפסקו יוד"י האלפי"ן וכן חסר קוצו של יו"ד שממנה הוכיח מהר"ם פסול נפסקים, מותר לתקנם כי אין הכתב שלא כסדרן, רק התמות אינו כסדר.
ואפשר שמדקדק הצ"צ לשון מהר"ם וכהאי גוונא, לומר דלאו דוקא אלו [נפסקים] אלא כל כיוצא באלו. וכן מוכיח ממהרי"ל שמביא באות ב. שמע מינה שכל שהאות היתה ברורה לפנינו ויש פסול הלכתי בלבד [הנקרא "כתיבה תמה"] מותר לתקנם.

ד)  והיינו אם כתב היו"ד בלא רגל הימני של יו"ד וכתב אותיות אח"כ וחזר ותיקן רגל הימני של היו"ד אינו פוסל משום שלא כסדרן.
הצ"צ סובר שתיקון רגל ימין של היו"ד מותרת שלא כסדרה. וזה מוכח מדברי מהר"ם הנ"ל, שהתיר תיקון נפסקים שפיסולן לא גרע מקוצו של יו"ד, כלומר לפירוש רש"י חסר רגל שלה, ואעפ"כ מותר לתקנם אח"כ כפי שמבאר. וא"כ הוא הדין דרגל ימין של יו"ד מותר לתקנה מאותו טעם.
דאם היה סובר מהר"ם דרק [פי' ר"ת] עוקצה השמאלית בלבד מותר לתקנה, ולא את רגלה הימני. א"כ היאך הוכיח ממנה [מפי' ר"ת] להתיר לתקנם, אדרבה יוכיח מפי' רש"י חסר רגל הימני דאסור לתקנם. אלא על כרחך, דדברי מהר"ם להוכיח מהגמרא קוצו ש"י, היא, בין לפירש"י או לפיר"ת, דלפי כל הפירושים הפסול הוא חידוש משום שאינה תמה, אבל מותרים בתיקון אחר כן, כיון שתינוק היה מכיר היו"ד לפני כן.

ה)  הצ"צ סובר דפסול נגע רגל האל"ף כולה לגג (וכל הקוין המשוכין בשוה) שהזכיר ב"י ושו"ע, אינם חמורים יותר מחסר קוצו ש"י [רגל ימני לרש"י] שהתיר מהר"ם לתקנם. דפסולים הללו לא אבדה צורת האות הניכרת לתינוק, ולכן פיסולם רק משום שאינן כתיבה תמה ושלימה. וכן מבואר עוד בצ"צ יורה דעה סימן רה.
ולפי זה ביאור לשון השו"ע "חזר ותקנה הוי שלא כסדרן" לגבי פסול נגע רגל האל"ף ושאר קוין משוכין בשוה אינו שתקנה בהוספת דיו, דזה מותר לפי הצ"צ. אלא לצ"צ מיירי דוקא אם תיקנה בגרירת היו"ד וחזר וכתבו מחדש, דהוי אל"ף חדשה והכתב שלאחריה היא שלא בסדרן. [אבל לפי ביאור הגר"א פי' השו"ע הוא, שבכל ענין שתיקן פסול זה אף בכתיבה והוספת דיו, כבר הוי שלא כסדרן].

ו)  ובש"ע אאזמו"ר הגאון נ"ע סי' ל"ב ססעי' ל' אם לא עשה רגל ימנית של יו"ד אין לה תקנה כו'. בשו"ע רבינו מעתיק פסק המגן אברהם (שהעתיק ממהר"י אסכנדרי בב"י סי' לו) דחסר רגל ימין א"א לתקנה. וכתב על זה הצ"צ, דנראה שזה כנגד סברת מהר"ם כנת"ל.

ז)  ובתשובה אחת הארכתי בענין שלא כסדרן ומתוך מה שכתבתי שם נראה להקל בהדין שחקרתי לעיל סעיף ב' ..
נראה כוונת הצ"צ לתשובתו [או"ח סימן טו, אותיות ה-ז] שם מבאר סברת מהר"ם להתיר תיקון נפסקים שלא כסדרן, כי דין שלכס"ד אינו ברור בש"ס וירושלמי, ולכן כאשר יש לצרף סברא חזקה להכשיר איזה מקרה, אע"פ שיש סברא כנגדה להחמיר ולפסול, יש להקל עכ"פ לענין תיקון שלא כסדרן.

ח)  ולכן מסקנת הצ"צ להקל כנגד פסק המגן אברהם [ושוע"ר] הנ"ל (לתקן רגל ימין של יו"ד, וכל שכן תיקון נגע רגל האל"ף לגג בהוספת דיו), ונימוקיו שלשה:
א.  דעת מהר"י אסכנדרי לאסור תיקון רגל ימין של יו"ד, יחידאה הוא כנגד משמעות מהר"ם מהרי"ל מהרי"ק ותרומת הדשן שהתירו תיקון נפסקים, כלומר התירו תיקני תמה שלא כסדרן.
ב.  ראיית מהר"ם מאין תולין אבל תיקון לבד מותר, וראיית הצ"צ עצמו מלשון המשנה וגמרא דרק הכתב עצמו מעכב אך לא סדרן מעכב.
ג.  פסול שלא כסדרן מקורו מהתלמוד רופף, ולכן כל שיש סברא חזקה להקל – כסברת מהר"ם לחלק בין פסול שאינו נקרא "כתב", לפסול [שנקרא "כתב" אלא] שאינו "תמה ושלימה" – שומעים למקיל.

ט)  מדברי הצ"צ למדנו גם חידוש לחומרא. שיו"ד ללא רגל ימין נקרא יו"ד, ולכן כאשר צריך לבטל צורת האות לא מהני למחוק רק רגל ימין [דלא כמשנת סופרים באות יו"ד, דחשיב מחיקת רגל ימין ביטול צורת היו"ד], שהרי אם מועיל לתקן יו"ד ללא רגל שלא כסדרן בגלל שנקרא אות, ק"ו לחומרא לענין חק תוכות שעדיין נקרא אות שלא נתבטלה צורתה [וכפי שביארו הפרי מגדים ומשנת סופרים בדין ח"ת, דכל שנקרא אות לענין כסדרן כל שכן שנקרא אות לחומרא לענין חק תוכות שצריך לבטלו], אלא צריך דוקא למחוק גוף היו"ד.

יום חמישי, 27 בנובמבר 2014

שי"ן

הראש האמצעי של השי"ן היא יו"ד ולא וי"ו, בגלל שהמושב התמלא. כשרה.

נו"ן פשוטה

 
הנו"ן פשוטה כשרה כי הראש עובר ימינה. אך לכתחילה צריכה להיות כזיי"ן ממש, כלומר שהראש עובר שוה משני הצדדים. ולכן מצוה לתקנה אם אפשר.

יום רביעי, 26 בנובמבר 2014

יום שלישי, 25 בנובמבר 2014

תי"ו חסר צורה

התי"ו פסולה - אין בה צורת אות תי"ו.

וי"ו

הוי"ו שאלת תינוק, ושתי תינוקות קראוהו וי"ו. א"כ הוא כשר, ומותר לתקנה בגרירת העודף הבולט לצד ימין.

יום שני, 24 בנובמבר 2014

תשובת צמח צדק בדין כ"ף פשוטה מרובעת

תשובת צמח צדק [אורח חיים סימן יח]

תשובה זו דנה בכ"ף פשוטה עם זוית, מה דינה, והאם מותר לתקנה. וממנה נלמד כמה פרטים בהגדרות צורות האותיות, ותיקוני פסולים השנויים במחלוקת הפוסקים.
התשובה עצמה ארוכה וא"א להעתיקה כולה, לכן הנני עורך קיצור של עניני התשובה, וקצת הערות משלי מה חידוש יש ללמוד מדבריו. כל קטע שמתחיל בצהוב הוא תמצית מהתשובה, ע"פ סדר סימני האותיות שבתשובה. הערות שלי מסומנות בכחול.
ישנם כמה מהדורות של תשובת הצ"צ בענין הכ"ף, וכולם שווים בעיקר סברתו להתירה בתיקון. ראה צמח צדק שער המילואים או"ח סימן ב פסק קצר מתשובתו זו, ובשער המילואים החדש [חלק ה] סימנים א-ה, מהדורות שונות של תשובתו.
***
שאלה:  ראיתי בכמה ס"ת, תפלין ומזוזות שהכפי"ן פשוטין אינן עגולות, יש שהם חדין מבחוץ וגם מבפנים בזויות חדה, ויש שמבחוץ הם חדים בזויות ומבפנים הם בעיגול, או להיפך שמבחוץ הם בעיגול ומבפנים הם חדים.
והנה לפי המבואר בב"י בשם מהר"י אסכנדרי ובשוע"ר פסולה ואין לה תיקון בתו"מ. לכן נהגתי לפסלן, אך כי רבים חולקים עלי [ואמרו] שמה שמבואר שזויות פסולה היינו אם הגג בולט [כעקב] ועובר מעבר לדופן.
ואני השבתי שהבליטה שמעבר לדופן הוא נקרא עקב ולא זויות. ולכן זה שהוא מרובע בזויות למעלה מבפנים ומבחוץ ודאי נלע"ד שפסולה, אך בשארי הכפי"ן פשוטין שהם בזויות מבפנים ולא מבחוץ או להפך מסופק אני אם לדונו כזויות גמורה או לא. ע"כ מלשון השואל.

תשובה:

א:  פשוט כסברת השואל מה שהוא מרובע ולא עגול, זהו הנקרא זויות. וא"כ דברי מהריא"ס מתפרשים כפשוטן שאם עשה הכ"ף פשוטה מרובעת למעלה היא פסולה. השאלה אם מהני לה תיקון, ואיך יהיה התיקון, כי מדברי מהריא"ס הנ"ל מבואר דלא יועיל בה תיקון.

הערה א.  הצ"צ מסכים עם השואל שכ"ף עם זוית היא הנזכרת בדברי הפוסלים (ולא כ"ף עם עקב בולט מעבר לירך). וכל התשובה דנה בפסול או הכשר כ"ף מרובעת זו ותיקונה. הצ"צ אינו עונה על השאלה השניה, מה דין כ"ף שהיא בעלת זוית מבפנים ולא מבחוץ או להיפך זוית מבחוץ ולא מבפנים, האם נקרא כ"ף עם זויות לפסלה. ונראה שלא נחית הצ"צ לזה, כי מאחר שיבאר שמותר לתקן הכ"ף פשוטה, ממילא צריך לתקן את כולם. ואפילו כ"ף שיש בה עקב ממש ובולט מעבר לדופן (דהסכימו הכל בשאלה לפסלה), מותר לתקנה, דלא חילק הצ"צ כלל, וגם בסברא נראה שאין חילוק ביניהם, דאין העקב פסול יותר מריבוע הזוית.
בשער המילואים [החדש, חלק ה', סימן ב'] ענה הצ"צ על שאלה זו, וכתב, לענין זויות מבפנים או מבחוץ, העיקר הן הזוית מבחוץ [כלומר אם יש זוית מבחוץ אע"פ שעגולה מבפנים פסולה לסברת מהריא"ס, אבל עגולה מבחוץ וזוית מבפנים כשרה]. וסיים, אבל מ"מ טוב לתקנם בהוספת דיו שיהיו עגולות גם מבפנים.

ב:  וטעם סברא זו לפסול כ"ף פשוטה מרובעת, משום דכתב היראים כ"ף פשוטה צ"ל כתמונת כ"ף כפופה דאין חילוק בין הכפולות רק שזו פשוטה וזו כפופה, וגבי כ"ף כפופה ס"ל שצ"ל עגולה למעלה ולמטה כמו שכ' האגור.
אך יש דעה בב"י [וכן מבואר בשו"ע רבינו] דגם כ"ף כפופה אם עשה לה זויות באחוריה מלמעלה כשרה אם היא עגולה למטה, ולדבריהם כמו כן אין לפסול בכ"ף פשוטה שעשה לה זויות למעלה משום שאינה עגולה שם. ולכן הניח בשו"ע רבינו [במראה-מקום] את פסק מהריא"ס לפסול כ"ף פשוטה עם זוית בצ"ע.

הערה ב.  מדקדוק לשון המראה-מקום שבשו"ע רבינו נראה, שהגם שבפנים השו"ע העתיק בפשיטות את סברת מג"א ע"פ מהרי"ל ומהריא"ס לפסול כ"ף פשוטה מרובעת, מ"מ באמת לא פשיטא ליה דין זה והוא מניחו בצ"ע, כי נראה שאינו מתאים לסברת הב"י המכשיר כ"ף כפופה עם זוית למעלה.
ונראה דזה סברת הצ"צ לחתור להיתר, וכמו שכתב באות ד' דאע"פ שרבינו נמשך אחר פסק המגן אברהם לפסול כ"ף זו, מ"מ שמע הצ"צ מאדמו"ר בעל השו"ע, שיש דברים שחוזר בו ממה שסמך יותר מדאי על דעת המג"א, ולכן הרשות נתונה לחקור. כלומר, דאם היה ברור לצ"צ דעת רבינו לפסול [אפשר] לא היה חותר להיתר, אך מאחר שרבינו מסתפק בכך, לכן הרשות נתונה לחפש היתר בדבר.

ג:  יש סברא לחלק דהכ"ף הכפופה עכ"פ עגולה למטה, ולכן נחשבת [כ"ף] עגולה [כי היא עגולה מצד א'], אע"פ שיש בה זויות למעלה. משא"כ הפשוטה אין לה מקום להיות עגולה רק למעלה, ולכן מעכב בה אם היא מרובעת [כי כל כ"ף צ"ל עגולה], אע"פ שזוית זו אם היתה בכפופה היתה כשרה.
ומ"מ סובר הצ"צ שסברא זו דוחק, דהיאך נפסול בפשוטה משום שצריכה להיות ראויה לעשותה כפופה, כאשר בכפופה עצמה אין זה מעכב.

ד:  לעומת הפוסלים, מהר"ם גלאנטי ועוד רבנים מכשירים כ"ף פשוטה עם זויות למעלה.

ה:  הפוסלים אף בדיעבד ס"ל דדין זה מבואר בתלמוד ממש, דמכיון ששתי הכפי"ן צריכים להיות שוין בכל היכולת, ואמרו בגמרא שלא יעשה כפי"ן ביתי"ן, א"כ כל זוית בכ"ף עובר על דברי התלמוד שלא יעשה בכ"ף תמונת בי"ת שהיא זויות, ופסולה.

הערה ג.  נראה פשוט בסברתו שאין לפסול שום אות, אם אין מקור מהתלמוד לפסול זה. וכ"כ הצ"צ מפורש בתשובות ליורה דעה בהל' ס"ת.

ו:  מהר"ם גלאנטי השיב שאין הכרח כלל ללמוד מכ"ף כפופה לכ"ף פשוטה שצריכה להיות עגולה דוקא, דנו"ן פשוטה יוכיח שאינה לגמרי כתמונת נו"ן כפופה [בכתב ספרד], שהרי ראש הנו"ן פשוטה כזיי"ן, והכפופה כעין וי"ו עקומה – על כרחך דלית להו סברת הב"י בשם היראים דכל הכפולות צ"ל שוין.
וכתב הצ"צ וכן המנהג בסת"ם שלנו [כתב הנהוג בחב"ד – הנקרא כתב המיוחס לאדמו"ר הזקן] שאין שתי הנוני"ן שוין לגמרי, דזו דומה ממש לזיי"ן וזו דומה לוי"ו עקומה הנ"ל. ועוד ראיה שאין הממי"ן שוין, שהמ"ם פתוחה עגולה למעלה והמ"ם סתומה מרובעת עם זוית שם, ש"מ שאין מקפידים על סברת היראים להשוות את הכפולות בכל היכולת. וכמו"כ אין לפסול כ"ף פשוטה משום שאינה ראויה להיעשות כפופה.
ועל כן קשה לפסול התפלין שהכ"ף פשוטה אינה עגולה כיון שהרבה גדולים מכשירים, ואין הכרח מהגמרא וראשונים לפסול, ומ"מ ודאי קשה להקל להכשירה לכתחילה נגד הרבה רבנים הפוסלים.

הערה ד.  סברת היראים והב"י שהכפולות צ"ל שוין בכל היכולת, אינה מוסכמת. מנהג [כתב] ספרד וכתב סת"ם שלנו [כתב המיוחס לאדמו"ר הזקן] אין מדקדקין להשוותן לגמרי, שהרי אין הנוני"ן וממי"ן שוין, ודלא כדקדוק כתב אשכנז שכתב הב"י.

הערה ה.  יש כאן עדות על עצם כתב המיוחס הנהוג בחב"ד ע"פ תקנת אדמוה"ז. וכן על שתי פרטים חשובים בציור הכתב - פרטי ציור ממי"ן ונוני"ן.

ז:  ולכן יש להורות לתקן הכפי"ן בהוספת דיו, כמו שכ' הפרי מגדים.
ואין לחשוש בתיקון זה משום שלא כסדרן, כי לענין שלא כסדרן אין איסור היכא שהאות צורתה עליה ואף אם היתה פסולה לגמרי קודם התיקון (וע"ז מועיל קריאת התינוק לברר שהאות היתה כל צורתה עליה). ולכן בנידון זה, אף שנאמר דאין בירור בקריאת התינוק כיון שהוא מורגל בכ"ף פשוטה מרובעת, מ"מ גם בלעדי קריאת התינוק אנן סהדי שכ"ף פשוטה אף שאינה עגולה למעלה ולא נשתנית לשום אות אחרת - צורתה עליה מיקרי.
ועוד כיון שהרבה גדולים מכשירים לגמרי בלי שום תיקון, עכ"פ יש לסמוך עליהם לענין תיקון שלא כסדרן.

הערה ו.  מ"מ גם בלעדי קריאת התינוק אנן סהדי .. לא נשתנית לשום אות אחרת - צורתה עליה מיקרי.
חוסר הבחנת התינוק בכ"ף פשוטה מרובעת אינה סיבה להחמיר, כי הצורך להבחנת תינוק הוא רק בירור במצב ספק, וכאן אנן סהדי שצורתה כ"ף, א"כ פשוט שמותר לתקנה. וזה על דרך סברת מהרי"ל להתיר לתקן פירוד דק בחוטרא של החי"ת, כי אנו רואים שהוא חי"ת אע"פ שלא היתה הבחנת התינוק.

הערה ז.  טעם שני להתיר התיקון "ועוד כיון שהרבה גדולים מכשירים לגמרי" אינו טעם חדש להתיר נוסף לטעם הראשון, כי עצם הדבר שרבים מכשירים מוכח שצורתה עליה, כי אם לא היתה צורתה עליה לא היו מכשירים. אלא הוא חיזוק הסברא הראשונה, היות שצורת האות עליה, על כן אין התיקון שלא כסדרן כסברת מהר"ם [בנפסקו יוד"י האלפי"ן]. ועיקר צורך טעם זה, בשביל ההמשך להתיר גם תיקון בגרירה ואין לפסול גרירה משום ח"ת, כפי שמבאר.

ח:  נוטה להתיר אף בגרירת זוית הכ"ף פשוטה ואינו נפסל משום ח"ת. על פי הבית מאיר שכתב דגרירת זוית הדלי"ת לעשותה רי"ש אינו פסול חק תוכות של תורה, אלא פסול מדרבנן לחוד. ולדעתו יש לומר דגרירת זוית הכ"ף מותר אף מדרבנן, שהרי לא נשתנה כלל לאות אחרת [דלא כמצב הרי"ש שנפסלה מחמת שינוי לדלי"ת]. ולכן אף שבדלי"ת עצמה אין להקל כלל כמותו [אלא יש להחשיבו פסול ח"ת מדאורייתא] היינו משום שנשתנה צורת האות מרי"ש לדלי"ת, אבל בכ"ף פשוטה שלא נשתנה כלל ויש מכשירים לגמרי, יש לסמוך על דברי הבית מאיר ושיטתו בצירוף סברת המתירים לגרור הזוית.

ט:  ראיה מהש"ס לסברא הנ"ל, דבמקום שנחלקו חכמים בהיתר דבר, אף שאנו נוהגים כמחמירים לאסור, מ"מ לענין צדדי יש לסמוך על שיטת המקילים.
כמו כן לענין כ"ף פשוטה זו, אף שסוברים כסברת מגן אברהם וסייעתו לפסול, מ"מ לענין תיקונה סומכים על סברת המכשירים לגמרי, להתיר עכ"פ תיקון.
ומ"מ יש לומר שלאחר שגרר הזוית יעבור עליה בדיו, לגמרה בכתיבה.

הערה ח.  בשו"ת הנדפס מסקנתו [כח דהיתירא] להתיר לגרור הזוית של הכ"ף ולהעביר לבסוף על עיגול הכ"ף דיו להשלימה. אמנם בשער המילואים [או"ח סי' ב] כתב, אך אעפ"כ לא מלאני לבי להקל לתקן ע"י גרירה, אלא מתחילה יתקנו ע"י הוספת דיו [כסב' הפמ"ג] ואח"כ כדי לייפותו [שהרי הגג עבה יותר מהרגיל ואינו נאה] יש להקל לתקן ע"י גרירה מעובי הגג וגם מהזוית שהיתה תחילה עד שיהא דק ויפה כשאר האותיות, ואח"כ יוסיף דיו שנית לעבור עליו כדי לגמרו בכתיבה.
ופשוט שהמבואר בנדפס הוא עיקר סברתו להלכה, אלא שלמעשה לא רצה להקל כ"כ.

הערה ט.  סברת הצ"צ [וכ"כ בעוד מקומות] שהעברת קולמוס חשיב מעשה [כתיבה] קצת, גם לחכמים [דקיי"ל כמותם] שלא מהני העברת קולמוס לקדש השם, מ"מ בענין זוטר כזה של תיקון הכ"ף חשיב כתיבה ומעשה, ומועיל כנגד הסברא רחוקה שנחשבת תיקון הכ"ף הנ"ל ח"ת – ולכן מהני העברת הקולמוס וחשיב נגמרה האות בכתיבה והוספת דיו, ולא בגרירה).

יום שישי, 21 בנובמבר 2014

וי"ו ארוכה

הוי"ו ארוכה מדי - ויש בה שיעור נו"ן [הירך ארוך יותר מפי שלוש מעובי הראש]. לעניות דעתי היא פסולה, משום שנעשית כנו"ן פשוטה.
השאלה היא האם יועיל קריאת התינוק לענין להתיר לתקנה [ע"י שיעבה ראשה ובכך יתמעט שיעור יחס רגל-ראש, משיעור פי שלוש לשיעור פי שתים]?
לכאורה לא מהני כאן שאל"ת, משום שהוי"ו פסולה בתרתי. א. יש בה שיעור נו"ן. ב. יש לה צורת נו"ן, שהרי יש מכשירים נו"ן פשוטה עם ראש כעין וי"ו (עיין במקדש מעט, אות ן), וגם לפוסלים נו"ן כזו, עדיין היא צורת נו"ן פסולה ולא צורת וי"ו. וכל שנשתנה צורת האות בעליל לא מהני תיקון בתו"מ משום שלא כסדרן.

דלי"ת

הירך יוצאת מדי באמצע ונדמית מעט לזיי"ן - שאלת תינוק.

ביתי"ן פסולות


צורת הגוף כ"ף ממש, אלא שהיא כ"ף פסולה משום שמחמת העוקץ מתדמית מעט לבי"ת. אבל היא לא בי"ת כלל.

יום חמישי, 20 בנובמבר 2014

תגי שעטנזג"ץ - תגי בדקחי"ה

א.  יש לבאר למה חילק בשו"ע רבינו בין דיני תגי שעטנזג"ץ - שכתב דינן בסעיף נפרד בסימן לו, ואילו תגי בדקחי"ה כתבן על פי סדר האותיות – ולא כענין בפני עצמו? דלכאורה מאחר שהתגין אינן גופי האות ואינן מעכבים [לפי השיטה העיקרית, שיטת השו"ע] וק"ו תגי בדקחי"ה דלכו"ע אינן מעכבין, למה לא כתב רבינו דין תגי בדקחי"ה כסעיף בפני עצמו בסוף הסימן – כמו שעשה לענין תגי שעטנזג"ץ?

ונראה דיש חילוק בגדרי התגין הללו. תגי בדקחי"ה הם מצוה [לכתחילה, כי אינן מעכבין] בצורת האות. ולכן נוהגין תגין בדקחי"ה בכל האותיות הללו, בכל מקום בסת"ם לכולי עלמא. משא"כ תגי שעטנזג"ץ אינן דין ב[צורת ה]אות, אלא דין בסת"ם, שצריכין להיות מעוטרין בתגין. ולכן ס"ל לכמה ראשונים שאין תגי שעטנזג"ץ בכל מקום בסת"ם, אלא רק באותיות מיוחדות בלבד.

ב.  ונראה דיש גם נפקא מינה לדינא בהגדרות התגין.

א)  מה שביאר המג"א (סי' לב ס"ק ג) ושוע"ר (סי' לב סעיף ה) בשם המאירי דלא בעינן היקף גויל לתגין, היינו דוקא בתגי שעטנזג"ץ לבדן, כי אינן חלק מציור האות. אבל תגי בדקחי"ה צריכים להיות מוק"ג, שהרי הן מגוף האות.
ב)  וכן לענין קידוש התגין שהן על אותיות בשמות ק'. תגי בדקחי"ה הן חלק מהאות וצריך לקדשן. אך תגי שעטנזג"ץ כגון בשמות אדנ"י שד"י וצבאו"ת [אפשר] אין צריך לקדשן.
ג)  וכן יש לומר דאין חק תוכות כלל בתגי שעטנזג"ץ ומותר לכתחלה לעשותן בחקיקה, כי מעולם לא נזכר בהם דין כתיבה (קל וחומר מהסוברים שהשי"ן בבתים כשר בח"ת). משא"כ בדקחי"ה אסור לעשותן בחקיקה, כי הן חלק מכתיבת האות.

ג.  אמנם כל הגדרת חילוק זה, הוא על פי שיטת השו"ע שפסק כרמב"ם דתגי שעטנזג"ץ אין מעכבין ואינן אלא עיטור לכתב כנ"ל, ואינן מגופי האות והכתב. אך לר"ת דינן כגופי האותיות [ולשיטתו אף מעכבין], וא"כ פשיטא דבכל הדברים הנזכרים דעת ר"ת דדין כתיבת תגי שעטנזג"ץ כדין כתיבת האותיות עצמן [לחק תוכות, היק"ג, וקידוש השמות]. והיות שרבינו פסק שיש להחמיר לכתחלה כסברת ר"ת, ורק בדיעבד יש להכשיר כפסק הרמב"ם ושו"ע, א"כ לכתחילה יש להחמיר בכל הנ"ל.

ד.  ועל פי הנ"ל יש לבאר מנהג חב"ד [תקנת אדמו"ר הזקן] דשי"ן שבבתים לא עושין לה תגין. כי אין התגין בשי"ן חלק מהאות, והלכה למשה מסיני שיהא בהבית שיני"ן [צורת אות של שי"ן], ותגין הללו אין להם שייכות לצורת האות.

יום שלישי, 18 בנובמבר 2014

דבק במחיצות הבית של ראש

ידוע הזהירות הגדולה על פי פסקי הסידור של אדמו"ר הזקן, שלא יהא דבק כלל בין מחיצות התפלין של ראש, וזה לשונו: צריך להשגיח ולראות בחריצים שבין הבתים אם נדבקו מעט בדבק .. יזהר להפרידם .. שיהיו נפרדים בין בית לבית עד למטה ממש.
אמנם לא מבואר שם, מה הדין בדיעבד שאינן פרודות כל כך, האם לפסול.
ובשו"ע רבינו (סימן לב סעיף סא) כתב: חריץ שבין בית לבית צריך שיגיע עד מקום התפר ואם לא הגיע כשירה, והוא שיהיה ניכר החריץ למעלה כדי שיהיה ד' ראשיה נראות לכל. במה דברים אמורים כשעשה מחיצות הבתים מבפנים גם בין בית לבית מלמעלה עד סוף רוחב הפרשה מעור אחד עם מחיצות החיצונים, אבל אם לא עשה כן או שעשה כן ונקרע אחר כך העור שבין פרשה לפרשה פסול...
עלה לנו שאם אין החריצין ניכרים פסולים. אך מה שיעור "חריצים ניכרים" לא מבואר.

והנה מה ששמים דבק בין הבתים, נחשב מקום הדבוק שאין בו חריץ, ולא מועיל כלל הרשימה של החריץ כלפי חוץ, דזה "חריץ של שקר" כי הרי אינו פרוד. ו"חריץ שקר" גרע מאין שם חריץ כלל [בחציו התחתון, ורק היה חריץ בחלק העליון של הבית]. והטעם, דבעינן שיהא החריץ ניכר, וכאן ניכר חריץ לכל גובה הבית, אבל באמת מה שניכר אינו חריץ. ולכן פשיטא לי שאם רובו שקר כולו שקר. משא"כ אם היה חריץ רק בחלק מהבית כמבואר בשוע"ר והיה ניכר, הרי מה שרואים הוא החריץ והפירוד, וניכר לכל שהבתים מחולקים לארבעה.
אמנם מה שהפרשיות יורדות למטה ממקום החריץ אינו פוסל כמבואר בשוע"ר שהרי יש מחיצות מבפנים להבדיל בין בית לבית הגם שאינן פרודות כלפי חוץ הנראה לכל. כלומר, יש שתי דינים בתפלין של ראש. א) "פרודות" - צריך שיהא חריץ ניכר בטוטפת, שנראה כלפי חוץ שהוא ארבעה בתים, ב) שיהא "מחיצות" מבפנים להבדיל לגמרי בין פרשה לפרשה עד סיום הפרשה.

והנה כנ"ל אם החריץ הוא אמיתי אלא שאינו מגיע עד למטה לא נתבאר כמה [שיעור אורך החריץ] נחשב "ניכר לכל". אבל בחריצי שקר מחמת הדבק שבין הבתים, נראה לי שיש לילך אחר הרוב. דאם רוב אורך החריץ הוא פרוד באמת - נחשב לחריץ כשר, אבל אם רובו [ולחומרא חציו ממש] שקר הרי כולו שקר, ואינו חריץ כלל.

בפסקי רז"ש [אות ז] פורום לנושאי סת"ם: פסקי רבי זלמן שמעון דבורקין זצ"ל בסת"ם מכשיר דבק עד 25% מגובה הראש. ונראה לי טעמו, דבאמת תלוי בחצי כפי שנתבאר, אלא שקשה לבני אדם לעמוד על חצי מדוקדק, ולכן החמיר לתת שיעור קבוע לרביע. אבל באמת לדין אם יהא דבק 40% הרי רובו פרוד וכשר. [ואפשר סובר הרב ז"ל דבעינן רובו הניכר, וזה קרוב לדברינו].

ויש להבהיר שמה שדבק בין הבתים למטה אינו פסול במיעוט גובה הבית, הוא רק אם נדבקו בחלק התחתון. אך אם נדבקו הבתים למעלה יש להחמיר ולפסול אפילו דבק מעט, דמ"מ למעלה הוא מחובר, ומה יועיל מה שיש חריץ ניכר למטה כאשר למעלה אינו פרוד כלל. [ואמנם יש מקום בסברא להקל, אם נדבקו ראשי הבתים במיעוט רוחב הבית, אך רוב הרוחב פרוד והרי החריצין מהצדדים ניכרים עד למטה. אמנם מי יקל למעשה נגד זהירות רבינו, ובפרט במצוה של תורה במקום שקל לתקנו בהפרדה בנחת].

לסיכום:
א.  מצוה שיהיו הבתים פרודות ממש עד למטה, כלומר עד מקום התפירה, והחריץ ניכר כלפי חוץ בכל גובה הבית.
ב.  אם נדבקו הבתים זה לזה, נחשב אותו מקום הדבוק [שאינו פרוד] שאין בו חריץ.
ג.  אם חצי גובה הבתים דבוק, אפילו בחריץ אחד הבתים פסולות עד שיתקנם להפרידם.
ד.  אם דבוק פחות מחצי גובה הבתים מלמטה, אבל רובו למעלה פרוד כדין ללא דבק כלל, כשרות.
ה.  אם דבוקות למעלה [בראשי הבתים] אפילו משהו, יש להחמיר שלא להניחם עד שיפרידם.

יום שני, 17 בנובמבר 2014

צואר הלמ"ד קצר

 
במשנת סופרים מבואר שיש פוסלים צואר הלמ"ד שהוא קצר כעין יו"ד, כי חסר לו שיעור [צואר] וי"ו, ואחרים מכשירים. ונראה ברור בדעת שו"ע רבינו שאריכות הצואר כוי"ו הוא רק לכתחילה, ואינו מעכב בדיעבד לפסול, ולכן כל זמן שהתינוק יכיר את הלמ"ד - היא כשרה.
נראה לי שגם התמונה הראשונה כשרה לדעת המכשירים [ע"י שאלת תינוק], וכל שכן שתי התמונות שלמטה [אפילו בלי שאל"ת].
ונראה פשוט לדעת המכשירים שמותר לתקנו בגרירה מתחתית היו"ד לעשותו יותר כוי"ו. אמנם לדעת המחמירים צ"ע (ראה תשובת הצמח צדק או"ח סי' יח, דנחלקו הפוסקים בכ"ף פשוטה מרובעת עם זוית האם היא פסולה או כשרה, וכתב הצ"צ דמ"מ מהני דעת המכשירים להתיר לתקנו בתפלין ומזוזות בהוספת דיו. וחידש הצ"צ דאפילו בגרירת הזוית יש להתיר בסמיכה על דעת המכשירים. ועד"ז יש לומר כאן - אפילו לצאת דעת ה[מחמירים ב]משנת סופרים. אמנם הפרי מגדים שהתיר לתקן בכ"ף פשוטה עם זוית - אבל רק בהוספת דיו התיר ולא בגרירת הזוית, משום חשש חק תוכות, א"כ גם כאן יש לומר דלפי הפוסלים הוי חק תוכות). וראה משנת הסופר (באות למ"ד ס"ק קח) שאם א"א לתקנו בהוספת דיו, יש להתיר לגרר מעט מתחתית היו"ד לעשותו כוי"ו.

מספר שאלות בדיני מזוזה

החדר עם ארונות הוא חדר כניסה לפני שירותים [השירותים אינם נראים בתמונה].
חדר זה היות והוא שימושי לבני הבית כי משתמשים בארונות לאחסן כלי בית או בגדים וכדומה, ויש בו שיעור ד' על ד' אמות חייב במזוזה. הפתח אע"פ שהוא נראה מהקירות עצמו נחשב לצורת הפתח, ויש לקבוע בצד ימין מזוזה [בלי ברכה].

מחסן בתוך הבית, והדלת נפתחת החוצה לתוך הבית. מה דינו?
אם אין במחסן זה שטח השוה לארבע אמות על ארבע אמות - הוא פטור לגמרי, כי נחשב כארון בלבד ולא כחדר. אמנם אם יהא בו ד' על ד' אמות [אפילו בשטח, כגון שהוא מלבני] ויש בכל שטח [החיוב - כלומר השטח ששוה לד' על ד'] גובה י' טפחים [80 ס"מ] לפחות, וראוי ליכנס שם להשתמש שם משהו, צריך לקבוע על פתחו מזוזה.
ומקום קביעת המזוזה לפי מנהג כל העולם לכיוון ימין של החדר. ולפי מנהג חב"ד - במקרה זה שהדלת נפתחת לתוך הדירה, על צד שמאל של המחסן, משום היכר ציר לצד הבית.
אם אין בו מקום ד' אמות באורך על ד' אמות ברוחב, או אפילו יש בו שיעור זה אך אין נוהגים להשתמש בו איזה שימוש - לא יברך על קביעתו. ראה גם פורום לנושאי סת"ם: חדר ארון בגדים
שער גדול העשוי ליכנס בו מכוניות והוא נע על מסלול, ואין לו משקוף [ולכן הוא מצד עצמו פטור]. ובתוך השער הגדול יש שער קטן רגיל עם דלת הנפתחת להילוך בני אדם - מעיקר הדין שער הקטן פטור ממזוזה, משום שאע"פ שהשער הקטן קבוע במסגרת של הגדול, היות שכל הזמן הוא נע ואינו עומד, הוי שער ארעי. אמנם יש רבנים המחייבים במזוזה, והרוצה להחמיר יקבע בלי ברכה. ראה גם פורום לנושאי סת"ם: שער גראג' [חניה]פורום לנושאי סת"ם: פתח בקיר מתקפל

יום ראשון, 16 בנובמבר 2014

נגיעה בשם ק' בס"ת

היו"ד נוגעת כולה למ"ם, ובטלה צורת היו"ד לגמרי.
אם נגיעה זו אירע בשעה שכתב את המ"ם, א"כ היו"ד פסולה והמ"ם לא נתקדשה. וצריך לגרר את שניהם (גם המ"ם מחשש פיסולה) ולחזור לכתבן בקדושתן.
ואם הנגיעה אירע אחר שהושלם המ"ם בקדושה (שהרי כבר נתקדשה המ"ם), יש לשאול תינוק על המ"ם. אם יקראנה מ"ם, אסור למוחקה, אלא ימחוק היו"ד לבדה ויחזור ויכתבנה בקדושה. ואם התינוק אינו יכול לקרות את המ"ם, אזי יש לגרור את שניהם ולחזור ולכתבן בקדושה.

יום שישי, 14 בנובמבר 2014

קביעת המזוזות בפתחי ביתו של המקדש מעט

תיאור ביתו של בעל המקדש מעט וקביעת חלק מהמזוזות על הפתחים – (בספרו מקדש מעט סימן רפט ס"ק כ), וביאור שיטתו – ימין כניסה נקבע ע"פ רוב כניסה והילוך.
התוספת בסוגרים הן ביאור שלי. שיניתי בלשון המקדש מעט, כל מקום שכתב 'פיר הויז' – כתבתי חצר  (פרט לפעם הראשונה).
***
בדירתי יש ג' חדרים זה אחר זה מ(כיוון) מערב למזרח, ודרך הרבים (רחוב) הוא לפני הדירה במערבה, ויש פיר הויז (כניסה סגורה) כעין חצר בצפון משוך לפני כל החדרים, ופתח החצר הוא לצד דרך הרבים (הרחוב).
וחדר הראשון שלצד דרך הרבים פתוח לחצר, וחדר האמצעי אינו פתוח לחצר, וחדר הג' (השלישי) נמי (גם) יש לו פתח לחצר, אך פתחה רחוק כמה אמות מפתח שבחדר הראשון ומפתח שמחצר לדרך הרבים (כלומר, אמנם החדר הג'-האחרון פתוח לחצר, אך פתח זה רחוק קצת מהרחוב והוא פחות שימושי מהפתח לחדר א'), וג' החדרים פתוחים זה לזה. וציר הדלת שבין חדר הא' לאמצעי הם בחדר הא' (כלומר הדלת נפתחת החוצה לחדר הראשון, ולא פנימה לתוך חדר האמצעי) ו(היכר ציר)של (ה)דלת שבין חדר אמצעי להג' הוא באמצעי (נפתחת ג"כ החוצה ולא פנימה).

ומכל מקום קבעתי המזוזה דפתח שבין חדר הא' לבין (חדר) האמצעי בימין כניסה מחדר הא' לאמצעי (ולא על פי היכר ציר), ופתח שבין (חדר ה)אמצעי ל(חדר) הג' בימין כניסה מאמצעי להג' (כנ"ל שלא ע"פ היכר ציר), כי כן דרך רוב כניסות מדרך הרבים אל הבית שהוא חדר הא' (ומחדר הא' לב', ומחדר הב' לג'). אבל בפתח שמחדר ג' לחצר, (שלפי הנ"ל לכאורה היה צריך לקבוע על פי כיוון ההליכה לכיוון החצר החוצה מהבית, מ"מ) קבעתי בימין כניסה מהחצר אליו (אל החדר הג'), אף שהציר (של הדלת) הוא (נפתח) בחצר, כי כן דרך הכניסה מרשות הרבים לחצר וממנו להחדר הג', אף (על פי שאפשר לומר) שהיציאה הוא מחדר הג' לחצר, אין זה כניסה אלא יציאה לחוץ, ואין על זה שם דרך ביאתך. (עד כאן לשונו)
[הציור מתאר את מבנה הבית, כיוון פתיחת הדלתות, ומקום קביעת המזוזות. מקום קביעת מזוזה שציין בעל המק"מ מסומן בירוק, ומקום מזוזה שלא ציין בצבע כחול].

***
חידוש וביאור

א.  המקדש מעט מתאר רק קביעת ג' מהמזוזות כי יש בהם חידוש, אבל שאר הפתחים לא ביאר כי מקום קביעתם הוא פשוט, ולא הוצרך לציין הדבר.
הצד השוה בסברתו של המקדש מעט (בג' מזוזות הללו) – שהוא אינו מתחשב בהיכר ציר, כפי שאבאר שיטתו.

ב.  ומכל מקום קבעתי המזוזה דפתח שבין חדר הא' לבין האמצעי בימין כניסה מחדר הא' לאמצעי (ולא על פי היכר ציר) .. כי כן דרך רוב כניסות מדרך הרבים אל הבית שהוא חדר הא'.
זהו דעת המקדש מעט [וכמבואר בגדולי הקדש סי' רפט סעיף ג] דעיקר הקובע מהו ימין כניסה לחדרים הפנימיים הוא הרגל ורוב הליכה, כלומר איזה דרך יותר רגיל לבוא בפתח זה. ולכן כאן אע"פ שהיכר ציר הוא החוצה, אבל רגילות ורוב כניסה והילוך הוא מחדר הא' דרך הפתח לכיוון חדר ב' – על כן זהו ימין כניסה. וכן הדבר בפתח שבין חדר הב' לג' מטעם הנ"ל.
ולפי זה מפרש המקדש מעט את דין הטור ושו"ע (רפט סע' ג) מי שחולק ביתו לשנים ובכל אחד יש פתח לרה"ר יש לילך אחר היכר ציר כו'. כלומר כאשר ההילוך מדרך ב' פתחים החיצונים [הפונים לרה"ר] כלפי פתח האמצעי הוא שוה, ועל כן איני יודע בפתח האמצעי איזו היא דרך הכניסה – רק באופן זה אזלינן בתר היכר ציר של דלת. אבל כאשר רוב ההילוך הוא מצד א' לב' לא נתחשב בהיכר ציר. (וזהו "הלך אחר הרגיל" – כלומר הרגל ההליכה).

ג.  אבל בפתח שמחדר ג' לחצר, קבעתי בימין כניסה מהחצר אליו (אל החדר הג'), אף שהציר הוא בחצר, כי כן דרך הכניסה מרשות הרבים לחצר וממנו להחדר הג'. אף שהיציאה הוא מחדר הג' לחצר, אין זה כניסה אלא יציאה לחוץ, ואין על זה שם דרך ביאתך.
הלשון "אבל" מורה שכאן החידוש גדול יותר – דלכא' דרך ההילוך הוא להמשיך מכניסתו דרך החדרים ולצאת לחצר דרך הפתח שמחדר הג', וא"כ כאן היה לנו לילך אחר היכר ציר משום שזהו דרך ההילוך. ולכן מבאר המקדש מעט לשיטתו שכאן ג"כ אין לילך אחר היכר ציר ואפילו לא בתוספת סברת דרך ההילוך, וכפי שיבואר.
והחידוש הוא, כי בכניסה והילוך לחדרים, גם לסוברים שדרך ימין נקבע ע"פ דרך הקרובה והנוחה לבוא מצד רה"ר לחדרים (ולאו דוקא רוב ההילוך), גם לשיטה זו דרך הישרה לבוא לחדרים הפנימיים הוא מכניסת הבית לחדר א' וממנה לחדר ב' וממנה לחדר ג', וא"כ גם לפי סברא זו [סברת סידור דרך החיים – שאזלינן בתר דרך הכניסה] בפתחי החדרים אין לילך אחר היכר ציר אלא לקבוע ע"פ כיוון הכניסה מהחוץ.
אמנם בפתח שבין החדר הג' לחצר לפי סברת דרך החיים יש לקבוע בכיוון היציאה לחצר, שהרי זה דרך ההילוך שמי שבא דרך החדרים יוצא בפתח זו לחצר.
לכן כתב המקדש מעט דלפי שיטתו שימין נקבע על פי 'רוב כניסות' גם כאן אין לילך לא אחר היכר ציר ודרך כניסה, אלא רוב כניסה והרגל הילוך, ולכן יש לקבוע בכניסה מהחצר לתוך החדר.
וטעמו, דרוב הילוך הוא [לא רק רוב בכמות, אלא בעיקר רוב באיכות, כלומר] עיקר ההילוך. ולכן סיים המקדש מעט דמהבית אין רגילות לילך לתוך החצר כלל, והוי פתח יציאה לבד ולא כניסה, אבל מהחצר נכנסים לתוך הבית לפעמים משם. והיות שאין חיוב על פתח שהוא ליציאה לבד ולא לביאה, כי התורה אמרה ביאתך. וא"כ ההילוך בפתח זה הוא מצד החצר לבית, ולכן יש לקבוע את המזוזה על ימין כניסה לבית (חדר הג').

ראש שמאל בשי"ן הפוכה לצד ימין

השי"ן כשרה. כמובן מצוה לתקן הראש אם אפשר.

תשובת מהרי"ל בדין חי"ת שיש בה פירוד בחטוטרת

תשובת מהרי"ל  [שו"ת מהרי"ל (רבי יעקב הלוי מולין) סימן קלז]
תשובה זו דנה בפירוד בגופי האותיות, מתי מותר לתקן הפירוד בתפלין שלא כסדרן, ומתי אסור. וכן נלמד ממנה הגדרה הלכתית בשאלת תינוק. הנני מעתיקה מהבית יוסף (אורח חיים סימן לו).
התוספת בסוגרים הן ביאור שלי.
***
מצאתי כתוב (שאלה): אם חוטרא (חטוטרת) דחי"ת למעלה אינם נוגעים (קוי החטוטרת של ימין ושמאל) זה לזה (ומחמת הפירוד החי"ת היא פסולה), אך מכל מקום אין ניכר להדיא (בצורה ברורה) פרידתם (זה מזה), והראינו לתינוק חכם וקראו כשני זייני"ן (ולא כחי"ת), ו(אמנם) אין התינוקות מורגלין ב(חיתי"ן כ)אלו (של שתי זייני"ן המחוברין ע"י חטוטרת למעלה, והראיה) דאפילו (חי"ת) המוכשר כתיקונו (כלומר הכתוב כתיקון הלכתו) קורין לו (התינוקות) שני זייני"ן (כי אינן מכירין אות חי"ת של סת"ם. האם מותר לתקן חי"ת זה בתפלין או לא. עד כאן תוכן השאלה)

(והשיב מהרי"ל): נראה דשרי לתקן (שמותר לחבר חטוטרות החי"ת זה לזה) כי היכי דשרי מהר"ם (כמו שמהר"ם [מובא בהגהות מיימוניות סוף פרק א], התיר) לתקן (פירוד באותיות) כשאין גוף האות (כל חלקיו דבוקים ו)נוגע(ים כהלכה). ואי משום דתינוק לא קרי (ואין לפסול משום קריאת התינוק, כי) היינו משום שאין מורגל בחיתי"ן דחוטרא (ולכן אין קריאתו והכרתו במקרה זה כלום). (אמנם) ודאי אי הוה (אם היה חי"ת זה) מופרד (החטוטרות זה מזה) להדיא (בבירור) עד שנראה (לעינינו) כשני זייני"ן ונשתנה צורת האות (חי"ת), אהא (במקרה כזה) לא הוה דייקינן (לא היינו מדייקים ולומדים להתיר כפי שעשה מהר"ם) מ(הירושלמי) אין תולין (אות שנחסרה בתפלין אסור לתלותה שלא כסדרה, דמשמע מהירושלמי הזה - אבל אות שנקראת רק חסר בה מעט חיבור חלקיה זה לזה מותר לתקנה אפילו שלא כסדרה), דגרע (פירוד הניכר להדיא בחי"ת כי נשתנה צורת האות לגמרי) דאין כאן אות (חי"ת, וממילא תיקונו הוי כתיבה חדשה של האות, והיא פסולה משום כתיבה שלא כסדרה).
***
חידוש וביאור

א.  אם חוטרא דחי"ת למעלה אינם נוגעים זה לזה, אך מכל מקום אין ניכר להדיא פרידתם והראינו לתינוק חכם וקראו כשני זייני"ן. ואין התינוקות מורגלין באלו כו'.
כלומר, אף שאין להתחשב כאן בקריאת התינוק שהרי אינו מכיר את האות חי"ת [של שתי זייני"ן, אלא רק מכיר חי"ת עם גג ישר – של דפוס כמו בסידור], מ"מ גם לא הועיל לנו שנוכל להתיר לתקנו.
ונראה סברת השואל [כלומר מצדד באפשרות סברא זו], דמאחר שאנו רואים בו פסול [בפירוד דק, דאינו גוף אחד], וגם התינוק לא הועיל לנו כי גם הוא קראו שתי זייני"ן. לכן יש להחמיר ואי אפשר לתקנו בתפלין שלא כסדרה.

ב.  והראינו לתינוק חכם. הגם שאין שואלים תינוק חכם, אלא תינוק לא חכם ולא טפש. בא השואל לומר רבותא, דאפילו תינוק חכם לא הכיר את החי"ת הזה, כלומר שום תינוק לא הכירו.
אך בתשובתו, אין מהרי"ל מתייחס כלל ל"תינוק חכם", כי באמת "חכם" אינו מעלה ואינו מוריד כאן [כי לענין החי"ת שאין התינוקות מכירין, אין תינוק זה "חכם"].

ג.  תשובת מהרי"ל: נראה דשרי לתקן כי היכי דשרי מהר"ם וכו'. כלומר אין חילוק כלל בין פירוד זה לשאר הפירודים שהתיר מהר"ם לתקנם, וגם כאן מותר לתקן.
מהרי"ל מבאר שבעצם אין חילוק בכל פירודי האותיות, לכולם דין אחד. ולכן מה שנראה לעינים שלנו פירוד דק [הגם שהוא פסול] אינו סיבה למנוע תיקון, כמו בשאר האותיות שיש בהם פירוד. ולא בגלל קריאת התינוק אנו מתירים בשאר האותיות לתקנם, אלא בגלל שברור לנו שהאות נראית בצורתו הנכונה, רק חסר בה מעט [בדין "תמה" שכל חלקיו צריכים להיות מדובקים יחד, כמבואר בתשובת מהר"ם]. ולכן גם חי"ת שיש בה פירוד מעט אבל נראית ברור כחי"ת, מותר לתקנה.

ד.  ואי משום דתינוק לא קרי כו'. בזה מסכים מהרי"ל לשואל, דקריאת התינוק כאן בחי"ת אינו מעלה ולא מוריד כי אינו מכיר האות. והרי קריאת התינוק הוא רק בירור איזה אות כאן, ואין לנו תינוק שיברר עבורנו באות חי"ת כי אינו מכירו.

ה.  ודאי אי הוה מופרד להדיא עד שנראה כשני זייני"ן ונשתנה צורת האות, אהא לא הוה דייקינן מאין תולין דגרע דאין כאן אות.
[לכאורה משפט זה (סיום התשובה: ודאי וכו') אינו מן הצורך דלא נשאל מהרי"ל על זה, אלא] זה עיקר חידושו של מהרי"ל, לבאר את מהות קריאת התינוק בנפסקין שפסק מהר"ם להתיר לתקנם משום שהתינוק מכירם.
ודאי אם האות אבדה צורתה בבירור, בזה הרי לא מועיל תינוק, אפילו היה קוראה. אם כן אין תינוק מועיל להכשיר אות פסולה, וכן לאידך – אם ברור לנו שהאות נראית כצורתה הנכונה אלא שחסר בה מעט חיבור ודיבוק כל אבריה, מותר לתקנו אע"פ שתינוק לא קראה. כי לא בא קריאת התינוק אלא לברר מצב של ספק, אבל כאשר ידוע לנו הכשרו או פיסולו אין קריאת התינוק מעלה ולא מוריד. וכן מבואר [שיטת מהרי"ל] בשו"ע רבינו [סימן לב סעיף ל].
אם כן מתי נאמרה קריאת התינוק? כאשר יש לנו ספק מחמת הפירוד אם נשתנה צורתו או לא. במקרה זה נבחן האות ע"י התינוק. וזהו כוונת מהר"ם שמאחר שתינוק מכירו מותר לתקנו, כלומר לא מיבעיא כאשר ברור לכל שלא נשתנה צורת האות (ולא היה צריך כלל לתינוק), אלא אפילו כאשר היה ספק שמא נשתנתה צורתה מחמת הפירוד ונברר הספק ע"י תינוק שהכירו, אם כן שם האות עליה – ועל כן מותר לתקנה.

ו.  ולכן בחי"ת אם ברור לנו מחמת פירוד החטוטרת שאינה חי"ת א"א לתקנה, ולאידך אם ברור לנו שזו אות חי"ת [אע"פ שיש בה פירוד דק] מותר לתקנה ואין לנו צורך בתינוק.
אבל במצב ביניים שיש ספק האם נשתנתה מצורת חי"ת מחמת פירוד [בינוני] לב' זייני"ן או לא. במצב כזה היינו צריכים לשאול תינוק, אלא שאין לנו תינוק לשאול ולברר מהי, ונמצא שנצטרך לפסלה מספק.
ויש לדקדק במצב ספק כזה – האם אפשר להתיר ע"י קריאת גדול שמכיר תמונת אות חי"ת בסת"ם [ע"י שנסתיר שאר התיבות]?

ז.  ויש לומר שכוונת מהרי"ל לבאר גם את הדבר הזה, במה שסיים ודאי וכו'.
בפירוד דק מאוד שלא נשתנתה כלל צורת החי"ת אין צורך כלל בתינוק דברור שהיא חי"ת ומותר לתקנה. ולהיפך כאשר ברור לכל שנשתנתה צורתה לב' זייני"ן, ודאי לא מועיל בה תיקון. אבל במצב ביניים של פירוד בינוני, בזה מתיר מהרי"ל ג"כ לתקנה ע"י הבנת הגדול מהי אות זו.
שהרי במצב ביניים בשאר האותיות [שתינוק מכיר] כאשר יש בהן פירוד בינוני ויש להסתפק שמא נשתנתה לצורות אחרות [כגון צד"י שנפרד יו"ד ימני מהגוף, ויש להסתפק שמא נשתנתה ליו"ד ונו"ן] הולכים אחר קריאת התינוק. וכל צידי הספק הן בכלל, מן [מצב] הקל עד [מצב] החמור, כל שיש ספק בדבר נשאל לתינוק, וכאשר יאמר התינוק נחליט שזו האות או האותיות שלפנינו.
אבל בחי"ת כנ"ל שאי אפשר לשאול תינוק, אין לפסול אלא אם ודאי לפנינו שנשתנתה לב' זייני"ן, אבל כל שנראה לנו יותר שצורתה חי"ת יש להקל ולתקנה. ואמנם בספק שקול ממש שלא נוכל להחליט, ואין לנו תינוק, נחמיר מספק.
כל הביאור הזה מבואר בלשון הזהב של שו"ע רבינו שם, למדקדק בלשונו שם. ראה פורום לנושאי סת"ם: תיקון אותיות שנפסקו שלא כסדרן שביארתי קצת סעיף זה.

ח.  שמע מינה דכל אות שיש בה פירוד מעט עד בינוני וגדול מכיר צורתה בודאי מותר לתקנה, אלא דמצוה לשאול תינוק כי הוא הבוחן היותר אמיתי, אבל בליכא תינוק כמו במקרה של חי"ת, וכן כל כיוצא בזה, מה שברור לנו שהיא נוטה לצורה נכונה נתיר לתקנה בתפלין.
וכן משמע בתשובת מהרי"ט [ח"ב סי' לב] במעשה בבעל-קורא בקריאת התורה ברי"ש שנכנס בה צואר הלמ"ד, וקראה קו"ף. וכתב מהרי"ט דכבר הוכיח קריאת הגדול שאין בה צורת רי"ש, ש"מ שכל שגדול אינו קורא האות נכון, אין לך קריאת תינוק [הפוסל - שאינו מכירה] יותר מזה. וכן להיפך הכרת הגדול את האות – להקל.